<h1>ספר המצות לרמב"ם — לאוין רי"ד</h1>
<h2>דף טז:</h2>
ודע שהשרש אצלנו (לק' שנ"ח וש"נ) שכל מצות לא תעשה שיש בה קום עשה כשקיים עשה שבה אינו לוקה ואם לא יקיימהו לוקה. דמיון זה הפאה, אם קצר אותה אינו חייב מלקות מיד שקצר אבל יש לו להשיב השבלים, וכן אם דש אותם וטחן החיטים ולש הקמח יתן מן הבצק שעור מה שהוא ראוי עליו מן הפאה, ואם קרה שנאבדה אותה החטה בכללה או נשרפה לוקה כי לא קיים עשה שבה. כל שכן כשביטלו בידו כמו שיאכל אותה החטה כלה. ולא תחשוב שאמרם בגמר מכות (י"ו.) אנו אין לנו אלא זאת ועוד אחרת והתבאר שאותה האחרת היא הפאה יחייב שדין זה אמנם הוא בפאה לבד. לא כי. אבל עניין האחרת רוצה בו הפאה וכל מה שדינו דין פאה. לפי שהפרט והלקט והשכחה והעוללות כל אחד מהם הוא לאו שיש בו קום עשה ואיפשר בו מה שאיפשר בפאה מן קיימו ולא קיימו או בטלו ולא בטלו. שהכתוב שממנו למדנו שהפאה יש בה קום עשה הוא אמרו יתעלה (קדושים י"ט) לעני ולגר תעזוב אותם, וזה בא על הפאה והלקט והפרט והעוללות. אמר לא תכלה פאת שדך ולקט קצירך לא תלקט וכרמך לא תעולל ופרט כרמך לא תלקט לעני ולגר תעזוב אותם. ואמר גם כן בעומר השכחה לא תשוב לקחתו לגר ליתום ולאלמנה יהיה. ואחר שמצאנו לשון הגמרא שהפאה היא לאו שניתק לעשה והביאו ראייה על עשה שבה מא0מרו לעני ולגר תעזוב אותם היא ראייה שאלו החמשה לאוין כלם לאו שניתק לעשה וכל זמן שקיים עשה שבה כמו שזכרנו אינו לוקה וכשיהיה בלתי איפשר קיום עשה שבה לוקה וכל זמן שיהיה אפשר לו לקיימו ואע"פ שהוא אינו מקיימו עדיין אינו לוקה אבל נצוה אותו לקיימו לבד עד שנדע שכבר עבר האזהרה ולא השאיר לו דרך איפשרות לקיים עשה שבה ואז לוקה. ושמע העניין הזה והבין אותו.
